אחיה דסקל

בבית בחיפה, על צלע הכרמל שפונה אל האופק הכחול של הים התיכון, נולד ביום קר של תחילת ינואר 2004, ט' בטבת תשס"ד, אחיה דסקל. הוא היה ילדם של שלומית ועמוס, והצטרף למשפחה שהייתה שורשית וחמה, משפחה שבקרוב עתידה הייתה למנות תשעה ילדים – מנשה, אביגיל, תהילה, דוד, עטרה, אבישי, יצחק ורחל. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוקם של ילדים, במולת שיחות ודיונים, בריחות בישול ובצלילי תפילה. בתוך ההמולה הזו, אחיה הקטן גדל, ילד שקט במהותו, מתבונן יותר מאשר מדבר, אך עם עיניים גדולות וקורנות שסיפרו סיפור של עולם פנימי עשיר וסקרנות בלתי נדלית. חיוכו היה מאיר, חצי חיוך קבוע שרמז על שובבות נסתרת ועל חוש הומור דק שהיה רק שלו.

כבר בילדותו ניכרה בו תכונה ייחודית – עדינות נפש ששולבה עם רצינות תהומית. הוא לא היה ילד שרץ וצועק בלי הרף; במקום זאת, הוא היה יושב בצד, קשוב לשיחות המבוגרים, סופג ידע ורשמים. כשהיה מדבר, מילותיו היו שקולות ומדויקות, לעיתים קרובות מפתיעות בעומקן. הוא אהב את תפקידו כאח גדול לכמה מאחיו ואחיו הקטנים יותר, ומצא סיפוק רב בטיפול באחייניו כשהגיעו לעולם. הוא היה יושב איתם שעות, מקריא סיפורים בקול רך, משחק איתם בסבלנות אינסופית, ותמיד מצא את הדרך לגרום להם לצחוק. המגע שלו היה עדין, והוא תמיד דאג שלא יחסר להם דבר. בבית תמיד ידעו שאפשר לסמוך עליו, שהוא תמיד ירתם לעזור, אם זה בהורדת שקיות אשפה כבדות מבלי שיתבקש, או בהגשת עזרה לאחד ההורים שהתקשה. מעולם לא חיכה שיאמרו לו, הוא פשוט ראה את הצורך ופעל. הורים וחברים כאחד מצאו בו אוזן קשבת, איש סוד שאפשר היה להיוועץ בו בכל נושא, בידיעה שיתייחס בכובד ראש ובכנות. הוא לא היה מרבה במילים, אך עצותיו היו תמיד חדות וממוקדות, מבוססות על הבנה עמוקה של המצב.

את שנותיו הראשונות בבית הספר היסודי "מוריה-ברקאי" בחיפה בילה אחיה בלמידה שקטה אך נלהבת. הוא היה תלמיד מצטיין, לא מהסוג שמתבלט בכיתה בקולניות, אלא כזה ששוקע בספרים, בוחן כל פרט, ומפנים את החומר בצורה יסודית. לאחר מכן, עבר לישיבה התיכונית "יבנה" ברמת אלון, מוסד שהטמיע בו ערכים של תורה ועבודה, לצד חינוך עיוני איכותי. שם, בין שיעורי גמרא למתמטיקה, בין תפילות שחרית לטיולים בטבע, התעצבה אישיותו עוד יותר. בנוסף ללימודים הפורמליים, היה אחיה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם מצא חברים קרובים ולקח חלק בפעילויות חברתיות וחינוכיות שחיזקו את תחושת השייכות שלו לקהילה ולעם. הטיולים של בני עקיבא, עם שקי השינה על האדמה הקרה והשירים מסביב למדורה, היו רגעים שבהם התחבר לאדמה ולנופים, והעמיק את אהבתו לטבע ולמסעות.

סקרנותו של אחיה הייתה ללא גבולות, והוא היה אוטודידקט ושקדן מאין כמוהו. הוא לא הסתפק במה שלמד בכיתה, אלא חקר בעצמו מגוון עצום של נושאים: היסטוריה על כל גווניה, פילוסופיה עמוקה, אסטרונומיה מרתקת, כלכלה מורכבת ומדעים מדויקים. הוא היה שקוע בספרים שעות ארוכות, כשידיו רצות על פני הדפים, מוחו סופג כל פיסת מידע, ועיניו הגדולות קוראות באור עמום של מנורת לילה. אחד מתחומי העניין ששבו את ליבו במיוחד הייתה היסטוריה צבאית. הוא לא רק קרא עליה, אלא חקר לעומק קרבות מורכבים ממלחמת העולם השנייה, צפה בסרטים דוקומנטריים שוב ושוב, ניתח מפות אסטרטגיות, וניסה להבין את המניעים וההחלטות שהובילו למהלכים כאלה ואחרים. הוא התחקה אחר תיאוריות לחימה שונות, דמיין את עצמו בשדה הקרב, מנסה לפענח את הלך הרוח של המפקדים והחיילים. חבריו לצבא, שנים מאוחר יותר, יכנו אותו "ויקיפדיה מהלכת" – תואר שבא מתוך הערכה עמוקה לידע הרב שצבר.

לצד עיסוקיו האינטלקטואליים, הייתה לאחיה גם אהבה גדולה למוזיקה קלאסית. הוא מצא נחמה והשראה בצלילים העשירים וההרמוניים של יצירותיהם של גדולי המלחינים. את הנגינה בפסנתר למד לבדו, מצפייה בסרטונים באינטרנט. שעות ארוכות בילה מול המקלדת, אצבעותיו מתרגלות את התווים, מנסה לחקות את הצלילים ששמע. הוא היה מצלם את עצמו מנגן, צופה בהקלטות שוב ושוב, מנתח כל טעות, משפר את הטכניקה, ומוצא דרכים לדייק את הביצוע. אבל גם כאן, לא הסתפק בנגינה גרידא; הוא חקר לעומק את תולדות חייהם של המלחינים, את ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים שבהם יצרו, ואף למד גרמנית כדי שיוכל להבין את הטקסטים המקוריים ואת מקורות ההשראה ליצירותיהם, להרגיש את רוח הדברים כפי שנכתבו. הפסנתר בבית הפך להיות פינתו הפרטית, שם יכול היה לברוח אל עולם של צלילים ורגשות, לתרגם את המורכבות הפנימית שלו למוזיקה.

החיבור לאדמה ולטבע היה חלק בלתי נפרד מאישיותו. אחיה אהב מאוד שדאות וטיולים, וחש בנוח במיוחד תחת כיפת השמיים. במשך שלושה קיצים רצופים, השתתף בקורסי מש"צים – מדריכי של"ח צעירים – שם רכש ידע מעמיק בניווט, עזרה ראשונה בשטח, הישרדות וכל מה שקשור לשהייה בחיק הטבע. הוא התאהב באתגר הפיזי והמנטלי שהציעו הקורסים הללו. לאחר שהוכשר כמש"צ מוסמך, הדריך וליווה טיולים של בתי ספר, הולך בראש השיירה, מסביר על צמחים ובעלי חיים, מראה דרך, ומשרה ביטחון על הצעירים שהיו איתו. הוא אהב את תחושת השמש על עורו, את ריח האדמה אחרי הגשם, את ההליכה הממושכת בשבילים עתיקים, ואת השקט המהדהד של המדבר או היער. הוא היה יכול לשבת שעות ולצפות בשקיעה, סופג את הצבעים והאור, מוצא שלווה וחיבור עמוק לסביבה.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, קיבל אחיה החלטה משמעותית שהעידה על אופיו העצמאי והנחוש: הוא פנה ללמוד ב"ישיבת ההסדר קריית שמונה" שבצפון. בניגוד לרבים מחבריו שהעדיפו להישאר עם קבוצת חברים מוכרת, אחיה בחר ללכת בדרך משלו, להגיע לישיבה לבדו, מבלי להכיר איש. היה לו חשוב להיות מחובר ללימודים ולמקום, להטביע את חותמו האישי, ולא להסתמך על מעגלים חברתיים קיימים. ההחלטה הזו שיקפה את בטחונו העצמי ואת רצונו העמוק ללמוד לשם שמיים, להתמסר לתורה באופן בלתי אמצעי. וכך היה; הלימודים בישיבה הסבו לו הנאה רבה, והוא השקיע בהם זמן רב ומרץ אין קץ. הוא היה יושב בבית המדרש שעות ארוכות, שקוע בספרים עתיקים, בקולות לחישה של לימוד תורה שאינם פוסקים. הוא תמיד ביקש להבין את הכתוב בספרים בצורה מעמיקה וישירה, לפני שפנה לפירושים השונים. הוא סבר שדרך זו של לימוד, הקשבה ישירה למקור, היא הדרך הנכונה ביותר לרכוש דברי תורה ולהפנימם. הוא היה מתווכח עם עצמו, עם הטקסט, עם חבריו, כדי להגיע אל עומק האמת.

אבל אחיה לא היה רק איש ספר ותורה. הוא היה גם איש עשייה ונחישות. בשעות שאחרי הלימודים בישיבה, כשרבים מחבריו הלכו לנוח או לבלות, הוא השתתף בתוכנית אימונים אינטנסיבית לשיפור הכושר הגופני לקראת הגיוס לצה"ל. הוא היה נחוש להצליח, להגיע בשיא כושרו, והתאמן ללא כל פשרות. ריצות ארוכות בשדות הצפון, אימוני כוח בחדר כושר מאולתר, אימוני סיבולת – הוא דחף את עצמו לקצה בכל יום מחדש. הוא הציב לעצמו יעדים שאפתניים, ואחד מהם היה השתתפות במרתון ירושלים. הוא התאמן חודשים ארוכים לקראת המאורע, ובסופו של דבר סיים אותו בתוצאה מעולה, עדות נוספת לכוח הרצון וההתמדה הבלתי מתפשרים שלו. הריצה לא הייתה רק אימון פיזי, אלא גם אימון מנטלי, שיעור בסבלנות ובהתמודדות עם קשיים.

כשהתקרב מועד הגיוס, עמד אחיה בפני עוד צומת דרכים. הוא היה אמור להתגייס עם חבריו מהישיבה לחטיבת הנח"ל, כמקובל במסלול ההסדר. אך בער בו הרצון העז לשרת דווקא בחטיבת גולני, וליתר דיוק, להגיע לסיירת "אגוז". הוא ראה בגולני את חוד החנית, את המקום שבו יוכל לתרום בצורה המשמעותית ביותר, להתמודד עם האתגרים הקשים ביותר. ההחלטה לא הייתה קלה; היא דרשה ממנו לעזוב את מסלול ההסדר בשנה השנייה ללימודים, להתגייס לבד, ללא החברים שאיתם בילה את השנתיים האחרונות. אך אחיה, נאמן לעצמו ולערכיו, לא היסס. הוא ידע מהי הדרך הנכונה עבורו, והיה מוכן לשלם את המחיר. הוא עזב את הישיבה, נפרד מחבריו ומלמדיו, ובמרץ 2023 התגייס לצה"ל, לוחם בגדוד 51 שבחטיבת גולני. הוא היה נרגש, אך גם נחוש, מוכן לכל אתגר שייקרה בדרכו.

כבר במהלך הטירונות האינטנסיבית של גולני, בלט אחיה ביכולותיו המרשימות. הכושר הגופני העילאי שרכש באימוניו האישיים בא לידי ביטוי באופן יוצא דופן, והוא קיבל ציון 100 מלא בבוחן בר-אור המפרך – ציון נדיר שמעיד על סיבולת וחוזק יוצאי דופן. הוא זכה בתואר מצטיין פלוגתי בתחום זה, אך בשל צניעותו המאפיינת, לא סיפר על כך להוריו. הוא פשוט ראה בכך עניין טבעי, חלק מהדרך שעליו לעשות. מעבר לכושר הפיזי, מפקדיו זיהו בו גם את הפוטנציאל הפיקודי, את יכולתו להוביל ולסחוף אחריו, על אף שתיקתו היחסית. לכן, נבחר להיות במסלול פיקודי, ולהמשיך לקורס מ"כים – מפקדי כיתות – מיד בתום ההכשרה. זה היה צעד משמעותי, עדות לאמון הרב שנתנו בו מפקדיו.

אופיו הצנוע וטוב ליבו באו לידי ביטוי גם בשירותו הצבאי. אחיה היה אדם של מעשים, לא של דיבורים. הוא אמר מעט, אך עשה הרבה, ותמיד בלי להתלונן. בטירונות ובהכשרה, כשהעייפות הייתה מורגשת והמתח גבוה, הוא התנדב למשימות שאיש אחר לא רצה לקחת על עצמו. בין אם זה שמירות במשמרות לא נוחות, בשעות הקטנות של הלילה, תחת גשם מקפיא או חום יוקד, ובין אם זה שטיפת כלים מלוכלכים אחרי ארוחה גדושה. כאשר התעוררה מחלוקת בין החיילים בנוגע למטלה מסוימת, אחיה היה הראשון להתנדב וליטול על עצמו את המשימה, מפיג את המתח ומאפשר לשאר החיילים להמשיך בשגרתם. הוא גם התנדב להישאר בשבתות בבסיס, כדי שאחרים, שרצו לחזור לביתם ולמשפחתם, יוכלו לעשות זאת. הוא ראה בכך שליחות, דרך לתרום ולעזור, מבלי לצפות לתמורה. מעשיו אלה, השקטים והלא מתוקשרים, הקנו לו כבוד והערכה עמוקים מצד חבריו ומפקדיו כאחד.

למרות הקשיים והדרישות של השירות הצבאי, אחיה לא זנח את לימודי הקודש. דרך התורה היא שהנחתה אותו, העניקה לו כוח ומשמעות. בכל שבת שנשאר בבסיס, הקפיד ללכת לבית הכנסת, להתפלל וללמוד תורה, גם על חשבון זמן המנוחה המועט שהיה לו. הוא לא רק למד בעצמו, אלא גם עודד את חבריו לעשות זאת, מראה להם את הדרך אל הספרים ואל השיעורים. הוא התחבר למחלקה מקבילה של בני"שים (בני ישיבות) בבסיס, ובכל אימת שעלה הדבר בידו, הצטרף אליהם ללימוד תורה משותף, מוצא נחמה והשראה בעולם הרוחני לצד העולם הפיזי והמאתגר של הצבא. הלימוד היה עבורו עוגן, נקודה של שקט והתעלות בתוך המולת האימונים והשגרה הצבאית. הוא היה שואב מכך כוחות, מחזק את נפשו ואת רוחו, וממשיך בדרכו באמונה ובנחישות.

ואז הגיע אותו בוקר, בוקר שחור שיזכר לדראון עולם בתולדות עם ישראל. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה במלואה והאירה את השמיים, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו ללא הפסקה מרצועת עזה, מגיעים לאזורים נרחבים בארץ, ונותנים חיפוי לאלפי מחבלים שחדרו לשטח ישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל עוברי אורח בכבישים. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים נוראיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – גברים, נשים, ילדים וזקנים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון להגן על עמם וארצם. בבוקר זה, בתוך כאוס ואימה, החלה מלחמה.

המלחמה פרצה שלושה שבועות בלבד לפני תום ההכשרה של פלוגתו של אחיה. הפלוגה, שעדיין לא סיימה את תהליך ההכשרה המלא, הגיעה ביום ראשון לשטחי הכינוס בעוטף עזה, מוכנה להיכנס לפעולה. אך מכיוון שהייתה פלוגה "צעירה", נאמר להם שהם יהיו פלוגה חמישית בגדוד, פלוגת תגבור. החלטת המפקדים הייתה שבכל פעם ייכנסו רק שליש מחיילי הפלוגה לעזה, והיתר ימתינו בשטחי הכינוס. אחיה, שכל חייו התכונן לרגעים כאלה, שחלם לשרת בחוד החנית ולהגן על עמו, רצה מאוד להיכנס ולהשתתף בלחימה הקרקעית. הוא ראה בכך שליחות גדולה, את ייעודו האמיתי. אך לדאבונו, מפקדיו הורו לו להישאר בחוץ, משום שהיה מיועד לצאת לקורס מ"כים. התסכול אחז בו. הוא היה מאוכזב מאוד ולא הסכים לצאת לקורס לפני שייכנס לעזה. "יש מלחמה נגד עם ישראל ואני אשחק בהכשרות?" אמר, קולו נסער, תחושת הדחיפות בוערת בעצמותיו. הוא לא יכול היה להשלים עם המחשבה שישב בצד בזמן שאחיו נלחמים. לכן, גם כאשר שחררו את החיילים לחופשת רענון בביתם, בחר אחיה להישאר בשטחי הכינוס. הוא לא רצה להחמיץ אף הזדמנות להיכנס לעזה, להצטרף ללחימה, להיות שם, בחזית. הוא ישב עם חבריו, מקשיב לחדשות, לסיפורים מהשטח, חורק שיניים ומתפלל שיגיע תורו.

ב-30 בנובמבר 2023, הגיעה סוף סוף הבשורה שאחיה כה ייחל לה. הוא התבשר שהוא נכנס ללחימה בעזה. אושר עילאי שטף אותו. הוא הרגיש שניתנה לו האפשרות להגשים את ייעודו, להילחם למען העם והארץ, להגן על הבית. הוא נכנס לעזה בנמ"רים, כלי רכב משוריינים שסיפקו הגנה מסוימת מפני האיום המתמיד. בעשרת הימים הראשונים, ההתקדמות בשטחי עזה הייתה על גבי כלי הרכב, עוברים דרך נופים הרוסים, עיי חורבות, ומתח בלתי פוסק באוויר. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה, כשסכנת הירי והמטענים ארבה בכל פינה. לאחר עשרה ימים של לחימה רכובה, חברו חיילי הפלוגה לכוחות הרגליים שעסקו במלאכה הסיזיפית והמסוכנת של טיהור בתים בשכונת סג'עייה – שכונה צפופה ומורכבת, שהייתה מעוז טרור. הם חיפשו אחר פירי מנהרות, איתרו מטענים, וניקו את השטח ממחבלים. המשימה הייתה קשה, מתישה ומסוכנת, ודרשה ערנות מוחלטת וקור רוח.

בתוך הכאוס והמורכבות של הלחימה, המחלקה של אחיה נחלקה לשלוש חוליות קטנות יותר, כדי לאפשר התקדמות יעילה יותר בשטח הבנוי. ולמרות הזמן הקצר שלו בצבא, ולמרות גילו הצעיר, אחיה מונה לפקד על אחת מהן. זו הייתה עדות ברורה לכך שמפקדיו ראו בו מפקד ומנהיג טבעי, כזה שאפשר לסמוך עליו, כזה שיודע לקבל החלטות תחת לחץ, כזה שיכול להוביל חיילים למשימה. חבריו סמכו עליו בעיניים עצומות. הוא היה שקט, אך סמכותי, ידע לכוון, להנחות, ולשמור על רוח לחימה גבוהה.

היום היה ה-12 בדצמבר 2023, כ"ט בכסלו תשפ"ד. חוליה בפיקודו של מפקד המחלקה, יחד עם אחיה וחבריו, נכנסה לבית חשוד בשכונת סג'עייה. המתח היה ניכר באוויר, כל חייל דרוך, אקדח מוכן, עיניים סורקות כל פינה. עם כניסתם לבית, נורה לעברם טיל RPG. פיצוץ עז הרעיד את המבנה. מפקד המחלקה נפגע בחזהו, ושלושת החיילים שהיו עימו נפצעו. רגעים של כאוס השתררו באוויר, אבק ורסיסים מילאו את החלל. אחיה, ללא היסוס, הבין שכעת עליו לתפקד כמפקד המחלקה. האינסטינקטים הפיקודיים שלו התעוררו במלוא עוזם. בקור רוח מדהים, הוא יצר קשר עם מפקד הפלוגה, דיווח על האירוע, ביקש מהחובש לטפל בפצועים, וחילק במהירות את הגזרות בין יתר החיילים כדי לאבטח את השטח ולמנוע פגיעה נוספת. הוא פעל במהירות וביעילות, כשהוא משרה תחושת ביטחון על החיילים סביבו, למרות המצב הקשה.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע מפקד הפלוגה למקום האירוע. הוא ביקש שני מתנדבים שייכנסו עימו לבית כדי לחלץ את הנפגעים. הסכנה הייתה ברורה ומיידית – הבית היה ממוקש, והמחבלים עדיין יכלו להיות בסביבה, מוכנים לירות שוב. אחיה, בלי לחשוב פעמיים, היה הראשון להתנדב. הוא לא היסס לרגע, לא חשב על טובתו האישית. הוא ראה את המשימה, את הצורך להציל חיים, ורץ קדימה. עם כניסתם לבית, נורה לעברם טיל RPG נוסף. הפעם, הפגיעה הייתה קטלנית. סמל אחיה דסקל נהרג במקום, בן תשע-עשרה בנופלו. יחד עימו, נהרגו גם מפקד הפלוגה והחובש. הוא נפל כגיבור, כשהוא מוביל אחריו, כשהוא מסכן את חייו למען חבריו. מילותיו של אביו, "הוא חיפש זאת, הוא טיהר את עצמו לקראת זאת והוא רץ לשם בשמחה רבה וגם שם חתר למגע ונלחם עד רגעיו האחרונים בלי שום שמץ של מחשבה על טובתו האישית שלו," קיבלו משמעות מצמררת.

רב טוראי אחיה דסקל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, עיר הולדתו, למרגלות הכרמל שכה אהב. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, שלומית ועמוס, וארבעה אחים וארבע אחיות שבורי לב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה בגבורתו ובתרומתו יוצאת הדופן.

כאב האובדן היה עצום, אך יחד איתו, פרצה גם תחושת גאווה עמוקה על אופן חייו ומותו של אחיה. אביו, עמוס, ספד לו במילים שנגעו בלב כולם: "אנחנו משפחה יראת שמיים ומתוך כך מבינים שלכל אחד מאיתנו יש שליחות בעולם, כל אחד ותפקידו. לא תמיד אנחנו מבינים מה תפקידנו בעולם, אך ברור לנו, ברור לכל העולם וברור לאחיה עכשיו, מה היה תפקידו בעולם. אחיה סיים את תפקידו בהצטיינות יתרה. הוא יושב שם עכשיו על יד כיסא הכבוד ודואג לכולנו. המידות הטובות של אחיה שאפיינו אותו בכל חייו הקצרים היו בדיוק התנהגותו בקרב, ועל כך ליבי מלא גאווה." האב תיאר את בנו כמי שדחף בכל מרצו ואודו להצטרף למלחמה, כמי שחיפש את המגע עם האויב ונלחם עד רגעיו האחרונים ללא שמץ של מחשבה על טובתו האישית. הוא הדגיש תכונה נוספת שאפיינה את אחיה – כיבוד ההורים יוצא הדופן שלו. "כבשת את ליבי ובכל פעם שהייתי במחיצתך על דרכך המיוחדת לכבדנו, למרות שמעולם לא ביקשתי זאת ממך, מעולם לא נתת לי לסחוב משהו, אפילו שקית זבל, או לסחוב את הטלית בדרך הלוך ושוב מבית כנסת, היית ממש חוטף לי את מה שיש לי ביד, לא משנה באיזה מצב הגעת, אם גם הגעת ביום שישי בטירונות, סמוך לשבת ואולי מישהו אחר היה מצפה שישרתו אותו והוא ישכב לו לנוח, אתה לא." מילים אלו ציירו תמונה חיה של אדם שכל כולו נתינה, צניעות וכבוד.

גם רבו בישיבת ההסדר בקריית שמונה ספד לו, וציין כי "המשפט הכי מזוהה איתו הוא 'אמור מעט ועשה הרבה'." הרב סיפר על אחיה שהגיע לישיבה לבד, החלטה לא מובנת מאליה, ו"תוך שניות הוא נהיה אהוב על כולם". הוא הזכיר את בחירתו של אחיה ללכת לגולני, בעוד חבריו הלכו לגרעין נח"ל, בחירה שהייתה "מאוד משמעותית עבורו". הרב סיכם את דמותו: "הוא היה תמיד עם חצי חיוך, ובכל דבר שהוא עשה, בלימודים ובצבא, הוא תמיד בחר ב'לדבר פחות ולעשות יותר'. קצת לפני הלחימה היינו בקשר והוא אמר שהוא יחזור לישיבה כשיתאפשר, לצערי הוא כבר לא יחזור." הדימוי של חצי החיוך, המבטא את שילוב הרצינות והשובבות, את הענווה והנחישות, נשאר חרוט בזכרונם של כל מי שהכירו.

מורשתו של אחיה, שנפש כל כך צעירה, ממשיכה לחיות. לזכרו, יזמה משפחתו בשיתוף עם "משק אחיה" בשומרון, המייצר ומשווק מוצרים מן הטבע כמו יין ושמן, פרויקט הנצחה מרגש. המשק ייצר שני מארזים מיוחדים, המכילים מוצרים שאחיה אהב, ונקראים על שמו: "מארז אחיה למען הכלל – אחיה דסקל הי"ד" ו"מארז בריא – אחיה דסקל הי"ד". בכל אחד מהמארזים מצורף גם שי סמלי מחטיבת גולני, מחווה נוספת לדרכו. ההכנסות ממכירת המארזים מועברות לעמותת גולני, להנצחת חללי החטיבה ומורשתה. כך, דרכו של אחיה ממשיכה להשפיע, להעניק ולתרום, גם לאחר לכתו. שמו נשזר בסיפורה של הארץ, בסיפורם של האנשים, בחיבור העמוק בין אדמה, תורה ואהבת האדם. הוא נשאר סמל לגבורה אנושית, לצניעות, לנתינה ולמסירות ללא גבול, זכרו חקוק לעד בלבבות כל מכריו ובסיפורה של האומה כולה, כגיבור של תקומה.