אברהם גבריאל קורין

האוויר בבואנוס איירס, באותה שנה של אלף תשע מאות שישים ושבע, נשא עמו ניחוח של פרחים פורחים באביב ורעש עמום של עיר שוקקת, אבל בבית משפחת קורין שררה תמיד אווירה חמה ורווית צפייה. שרה ומשה, הוריו של אברהם גבריאל, ציפו לבנם הבכור בכיליון עיניים, ובכ"ה באדר א' – הוא השביעי במרץ – הגיח לעולם תינוק חייכן, שעד מהרה מילא את הבית באור ובשמחה. קראו לו אברהם, וברבות הימים כולם כינו אותו אבי. הוא גדל בבית שבו שפת האם הייתה אמנם ספרדית עשירה במבטא ארגנטינאי מתגלגל, אך הלב פעם בקצב עברי, והנשמה הייתה נטועה עמוק במסורת יהודית ובחלום ציוני. בחדר הילדים שלו, לצד צעצועים ובובות, תמיד אפשר היה למצוא ספרים בעברית, קרועים מעט מרוב קריאה, ותמונה ממוסגרת של נופי ארץ ישראל, עם כנרת כחולה ועצי זית עתיקים, שנדמה היה כאילו נשמו חיים מבעד לזכוכית. הוריו, שהיו דור שני ושלישי למהגרים יהודים שברחו מאירופה, הקפידו להנחיל לו ולשלושת אחיו הצעירים – חגית, דניאל ואריאל – את סיפורי הסבים והסבתות, על הקהילות שהשאירו מאחור, על הדרך הארוכה לחיים חדשים בארגנטינה, ועל התקווה הבלתי מתפשרת לחיים יהודיים שלמים ועצמאיים בארץ משלהם.

אבי היה ילד שקשה היה שלא לאהוב. חיוכו הרחב היה מדבק, ועיניו הבורקות שיקפו סקרנות בלתי נדלית לכל מה שסבב אותו. הוא אהב לרוץ בפארקים הירוקים של בואנוס איירס, עם השיער השחור הפרוע שלו מתנפנף ברוח, להאכיל יונים ולשחק כדורגל עם חבריו עד שהשמש החלה לשקוע. אך מעבר למשחקי ילדות תמימים, היה אבי קשוב מאוד לשיחות המבוגרים בבית. סביב שולחן השבת, שהיה תמיד ערוך במפות לבנות ומלא במטעמים, היו נשמעים לא פעם דיונים ערים על המצב בישראל, על העלייה, על האתגרים ועל ההבטחה. אבי ספג את הדברים האלה כמו ספוג, ומגיל צעיר ידע שלחיים היהודיים יש מרכז, והוא לא נמצא בבואנוס איירס, יפה ככל שתהיה. כשהגיע לגיל בית הספר, נשלח, כמו כל אחיו אחריו, לרשת בתי הספר הציונית על שם "שלום עליכם". תחילה למד בבית הספר היסודי "רמת שלום", שם יום הלימודים התחלק לשניים: בבקרים למד את מקצועות הליבה הכלליים, כמו כל ילד ארגנטינאי, ואילו בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה כבר לשלוח קרני זהב על חצר בית הספר, התמלאו הכיתות בצלילי עברית, סיפורי תנ"ך והיסטוריה יהודית. אבי אהב את השעות האלה במיוחד. הוא התעניין בסיפורי גיבורי העבר, ודמיין עצמו צועד בשבילי ארץ ישראל, נושם את אווירה ומחזיק בידיו את עתידה. המורים, עולים חדשים או שליחים מישראל, היו מביאים עמם ריחות של ארץ רחוקה – ריחות של קפה חזק, של פלפל שחור, ושל תקווה גדולה. אבי למד לא רק את השפה, אלא גם את נימי הנפש העברית, את הלהט ואת החלום.

לאחר שסיים את לימודיו ב"רמת שלום", המשיך אבי לבית הספר התיכון "שלום עליכם", שם העמיק עוד יותר את הידע היהודי והציוני שלו. שנות התיכון היו עבורו תקופה של גיבוש זהות, של שאלות גדולות ושל חיפוש משמעות. במקביל ללימודיו, היה אבי חניך בתנועת הנוער "נוף אש", תנועה שהייתה שייכת לזרם ה"עבודה" בישראל. ב"נוף אש" מצא אבי בית שני – מקום שבו רעיונות תיאורטיים הפכו למעשים, ושאיפות הפכו לתוכניות קונקרטיות. שם, סביב מדורות בוערות בערבי חורף קרירים, או בטיולים ארוכים ברחבי ארגנטינה, התחנך אבי על ערכים של אהבת הארץ, עבודה עברית, שוויון וצדק חברתי. המדריכים, בוגרי התנועה שרבים מהם כבר תכננו את עלייתם לארץ, דיברו על בניית חברה חדשה, על התיישבות חקלאית כביטוי עמוק לחיבור לאדמה, ועל חלוציות כדרך חיים. אבי, עם חיוכו הנצחי ועיניו המלאות ברק, ספג את כל אלה. הוא ראה בקיבוץ לא רק רעיון אוטופי, אלא מודל חי ונושם של חברה מתוקנת, שבה כל אחד תורם את חלקו למען הכלל, וחייו של הפרט משתלבים במארג חיים קהילתי עשיר. המחשבה על מגע ידיים באדמה, על ריח הבוץ אחרי גשם, על עבודה פיזית מפרכת אך מספקת, מילאה אותו בתחושת ייעוד. הוא ידע, ללא צל של ספק, שזהו המקום שבו הוא רוצה לבנות את חייו. החלום על העלייה לארץ ישראל, שהחל כסיפורי סבים בבית, הפך ב"נוף אש" לתוכנית פעולה של ממש.

כשהגיע אבי לגיל עשרים, החלום התגשם. הוא הצטרף לגרעין עולים, קבוצת צעירים נלהבים כמוהו, שארזו את חייהם במזוודות ויצאו לדרך הארוכה אל ארץ חדשה, אל מציאות לא ידועה אך מלאה בהבטחה. הפרידה מהוריו, מאחיו ומחבריו בבואנוס איירס הייתה קשה וכואבת. חיבוקים ארוכים, דמעות חמות ולחישות של "תשמור על עצמך" ליוו אותו אל שדה התעופה. בטיסה הארוכה, כשהוא מביט מטה אל האוקיינוס העצום, הרגיש אבי תערובת של חשש והתרגשות. הוא השאיר מאחור את כל מה שהכיר, את השפה, את התרבות, את הביטחון של הבית, ויצא אל הלא נודע. אבל בתוכו בערה אש של אמונה ושל תקווה. כשהמטוס נחת בנתב"ג, ואבי ירד אל אדמת ישראל, הוא חש תחושה עמוקה של שייכות, כאילו שב הביתה אחרי מסע ארוך. ריח הארץ – תערובת של אדמה יבשה, בזיליקום וים תיכון – נצרב בזיכרונו.

הגרעין שאליו השתייך אבי הופנה בתחילה לקיבוץ כלשהו קרוב לירושלים, מקום ותיק ומבוסס, עם שדות ירוקים וחיים קהילתיים שקטים. אך אבי, עם רוח החלוציות שבו, חיפש את האתגר, את הריגוש שבעשייה מאפס. הוא רצה להקים, לבנות, להטביע את חותמו במקום שבו כל לבנה תהיה פרי עמלו. לכן, הוא העדיף קיבוץ צעיר יותר, כזה שעדיין נאבק על קיומו, שדורש השקעה ורוח התנדבות. וכך, הוא התיישב בחולית, קיבוץ קטן וצעיר הגובל בדרום רצועת עזה. חולית, באותה תקופה, הייתה מקום של חולות נודדים, של רוחות מדבר ושל תחושת בידוד מסוימת, אבל גם של קהילה חמה, של אנשים עם עיניים בוערות וחזון משותף. אבי הרגיש מיד בבית. הוא אהב את הפשטות, את הישירות, את העבודה הקשה שדרש המקום. הוא זכר את השיחות ב"נוף אש" על התיישבות חקלאית, וכאן, בחולית, הרגיש שזכה להגשים את אותם חלומות. הוא עבד בשדות, למד את מחזוריות העונות, את סודות ההשקיה, את הדרך להוציא חיים מהאדמה הטרשית. את ידיו החסונות, שעד אז החזיקו בעיקר ספרי לימוד וכדורגל, מילאו עכשיו את מגע האדמה הלחה, את משקל המעדר, את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא חורש את השדות בשש בבוקר, עוד לפני שהשמש האירה במלוא עוצמתה. תחושת הסיפוק של יום עבודה פיזי תחת השמש הקופחת הייתה עמוקה, מעין חיבור ראשוני וחזק למהותה של הארץ.

כעבור זמן קצר, התגייס אבי לצה"ל. עבורו, השירות הצבאי לא היה רק חובה אלא המשך טבעי לדרך שבה חונך וגדל. כעולה חדש, הוא שירת כמש"ק עולים בנח"ל. תפקידו היה לעזור לעולים חדשים אחרים, צעירים כמוהו, להסתגל למסגרת הצבאית, ללמוד את השפה, להבין את הקודים התרבותיים המורכבים של החברה הישראלית. הוא היה אוזן קשבת, כתף תומכת, ודוגמה אישית למה זה להיות ציוני שמגשים את חלומו. הוא ידע בדיוק מה עובר עליהם – את הגעגועים למשפחה, את הקשיים הלשוניים, את החשש מהלא נודע – והיה שם עבורם, עם חיוכו הרחב וגישתו האופטימית. הוא ראה בתפקיד זה שליחות, דרך נוספת לתרום לבניין הארץ ולחיזוקה. לאחר השירות הצבאי, הבחירה להישאר בחולית הייתה ברורה מאליה. הקיבוץ לא היה רק מקום מגורים, אלא בית, קהילה, משפחה. הוא כבר היה חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי והפיזי של המקום.

שנת 1996 הייתה שנה משמעותית בחייו של אבי. באותה שנה, הוא התחתן עם ורד, אישה צעירה ונמרצת שהגיעה גם היא לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל. ורד, כמו אבי, הגיעה עם חלומות ורצון עז לבנות חיים משמעותיים בארץ. הם נפגשו על רקע העשייה המשותפת, באווירה של קיבוץ צעיר שבו כולם מכירים את כולם, ועד מהרה נוצר ביניהם קשר עמוק. הם בנו את ביתם המשותף בקיבוץ, לא רק ארבעה קירות ותקרה, אלא קן חם שבו שררה אהבה, הבנה הדדית וחלומות לעתיד. ביתם היה תמיד פתוח לחברים, למשפחה, ותמיד מילאו אותו צחוק ושיחות ערות. על המדפים עמדו ספרים, תמונות מטיולים, וחפצים קטנים שאספו יחד, כל אחד מהם סיפר סיפור על רגע משותף.

בשנת 2003, התרחשה בחייהם של אבי וורד נקודת מפנה מדהימה ומשמחת: נולדה להם שלישיית ילדים – עידו, אלה ויהל. בן לילה, הפך הבית השקט לממלכה של צחוק תינוקות, בכי, חיתולים ואינסוף רגעים מרגשים. אבי היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, אב מסור שאהב את ילדיו אהבה עמוקה ובלתי מתפשרת. הוא לא היה מסוג האבות שרק משחקים עם הילדים בסוף השבוע; הוא היה שותף מלא בכל תחום בחייהם. הוא קיפל כביסה קטנה, החליף חיתולים בלי למצמץ, קם בלילות להאכיל, וסיפר סיפורים לפני השינה בקול עמוק ומרגיע. הוא היה שם כדי לחגוג כל צעד ראשון, כל מילה חדשה, כל ציור תמים. כשגדלו מעט, היה לוקח אותם לטיולים ארוכים בשדות הקיבוץ, מסביר להם על הצמחים, על הציפורים, על הדרך שבה האדמה מניבה חיים. הוא אהב לצלם, והמצלמה הייתה תמיד חלק בלתי נפרד מטיוליהם. הוא תיעד כל רגע, כל חיוך, כל תגלית קטנה של ילדיו, וראה דרך עדשת המצלמה את העולם דרך עיניהם הסקרניות. התמונות שצילם היו יותר מסתם תיעוד; הן היו ביטוי לאהבתו הגדולה, לחיבור העמוק שלו לטבע ולרצון שלו להנחיל לילדיו את אותה אהבה. הוא הדריך אותם בדרך זו, לימד אותם לכבד את הסביבה, להקשיב לקולות הטבע, ולמצוא יופי בכל עלה ובכל אבן.

אבי היה אוהב אדם ואוהב אדמה. שני עקרונות אלה היו נטועים עמוק בנשמתו והכתיבו את דרך חייו. הוא האמין בכל ליבו שהשלום הוא הדרך היחידה לחיות באזור זה, ועשה למען מטרה זו בדרכים רבות, גם אם שקטות ולא מתוקשרות. הוא היה אדם שקל היה להתחבר אליו – תמיד מוקף באנשים שאהבו אותו על חיוכו הכובש, על טוב ליבו ועל נכונותו הבלתי מתפשרת להושיט יד לעזרה. אם מישהו בקיבוץ נזקק לעזרה בתיקון משהו בבית, בעזרה בשדה, או סתם באוזן קשבת – אבי היה שם. הוא היה מאלה שקמים בבוקר עם תחושה של אחריות כלפי הקהילה כולה, לא רק כלפי משפחתו הגרעינית. הוא היה פעיל מאוד בחיי הקיבוץ. עבד בתחזוקה, תפקיד שדרש ידיים טובות, הבנה טכנית וסבלנות, והוא מילא אותו במסירות. הוא היה זה שהיה מתקן את הברז הדולף, את הדלת החורקת, את המכונה המקולקלת, ותמיד עשה זאת בחיוך ובנכונות. הוא גם היה שותף פעיל בבניית הרפת החדשה של הקיבוץ, פרויקט אדיר שדרש עבודה פיזית קשה, תכנון קפדני ושיתוף פעולה. הזיעה שניגרה ממצחו כשעבד עם חבריו על הקמת המבנה, הרעש של הכלים, והתחושה של יצירה משותפת – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא ראה בכל עבודה, קטנה כגדולה, דרך לבנות ולחזק את הקהילה שכה אהב.

מעבר לעבודתו היומיומית ולפעילותו החברתית, אבי היה גם חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ. תפקיד זה, שהיה חיוני במיוחד ביישוב הממוקם על גבול רצועת עזה, דרש ממנו ערנות מתמדת, אימונים סדירים ונכונות להקריב מעצמו למען ביטחון הקהילה. אך תפקיד נוסף, שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותו, היה רכז הביטחון השוטף – הרבש"צ. מתחילת שנות האלפיים, כיהן אבי בתפקיד זה, והוא הסב לו הנאה רבה ותחושת הגשמה עמוקה. הרבש"צ הוא לא רק תואר, אלא תפקיד שדורש אחריות עצומה, שיקול דעת, כושר מנהיגות ויכולת פעולה תחת לחץ. אבי ראה בתפקיד זה שליחות קודש – להגן על הבית ועל הקהילה, על משפחתו ועל שכניו. הוא היה זה שקם ראשון עם כל אזעקה, זה שבדק את הגדרות בשעות הקטנות של הלילה, זה שתיאם עם הצבא, וזה שדאג שכל תושב ירגיש בטוח. הוא למד כל פינה בקיבוץ, כל שביל, כל שיח, כאילו היו חלק ממנו. הוא הכיר את מערכות ההגנה, את פרוטוקולי האבטחה, ואת פני השטח על בוריין. הוא לא ראה בכך עול, אלא זכות. להיות הרבש"צ של חולית היה עבורו שיא הגשמת החלום הציוני – לא רק לעלות לארץ ולבנות בה בית, אלא גם להגן עליה בגופו ובנפשו. הוא קיים אימונים סדירים עם כיתת הכוננות, הקפיד על כשירותם, ויצר קשרים עמוקים עם כל אחד מהם. הם היו לא רק חבריו, אלא שותפים אמיתיים לשליחות, והוא דאג להם ולביטחונם בדיוק כפי שדאג לביטחון משפחתו. תפקיד הרבש"צ בחולית, יישוב קטן וחשוף, לא היה תפקיד של משרד ומסמכים. הוא היה תפקיד של שטח, של נוכחות, של קשר בלתי אמצעי עם האדמה ועם האנשים. אבי היה שם, תמיד, עמוד תווך של ביטחון ושקט נפשי עבור כולם.

אברהם גבריאל קורין, רבש״ץ חולית, היה בן 56 בנופלו.

בחולית, כמו ביישובים רבים אחרים, השקט נשבר באחת. דקות ספורות לפני השעה שבע בבוקר, כשעוד לא היה ברור לחלוטין היקף הזוועה המתרחשת סביב, אבי, הרבש"צ, כבר היה בהיכון. הוא קיבל דיווחים ראשוניים, קולות של ירי מכיוון הגבול, תחושה עמוקה שמשהו נורא מתרחש. הטלפון בידו, כשהוא מנסה לתאם, להבין, להזהיר. ואז, הגיע הדיווח הממוקד: "חבורה של אנשים רכובים על אופנועים מתקדמים לכיוון הקיבוץ". אלה היו מילותיו האחרונות. צליל קולו האחרון. קולו היה מתוח, אך ברור, מקצועי, מעביר את המידע החיוני ביותר ברגעים קריטיים אלה. לא הייתה לו שום התלבטות. הרגעים הבאים היו שברירי שנייה של החלטה, שבה האב, איש המשפחה, אוהב האדם והאדמה, הפך ללוחם, למגן, לחומה אנושית. הוא נפרד בחיפזון מוורד ומהילדים, אולי בחיבוק חפוז, אולי במבט שהכיל עולם שלם של אהבה ודאגה. הוא ידע שכל שנייה קובעת. בלי לחשוב פעמיים, לבש את אפוד המגן, לקח את נשקו, ויצא אל מחוץ לביתו, אל השבילים המוכרים של הקיבוץ, שהפכו ברגע למלכודת מוות.

הוא רץ אל המקום שממנו נשמעו קולות הירי, אל הגדר, אל קו ההגנה הראשון של הקיבוץ. דממת הבוקר החגיגית הוחלפה ברעש צורם של ירי מקלעים, צרחות, וקולות נפץ. בדרכו, בתוך הבלבול והכאוס, נתקל אבי בקבוצה של מחבלים. הוא היה לבד, מול כוח עדיף. אך הרבש"צ של חולית, עם כל השנים שבהן התאמן, הכין והגן, לא היסס. הוא נכנס לקרב. זה היה קרב קשה, בלתי מתפשר, על כל מטר אדמה, על כל בית בקיבוץ. הוא ירה לעברם, נע ממחסה למחסה, מנסה להגן על מה שהיה יקר לו מכל. הוא נלחם בגבורה עילאית, לא בשביל תהילה או שבחים, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך אהבה בלתי נגמרת למשפחתו, לקהילתו, לארצו. הוא נאבק עד כלות נשמתו, עד הרגע האחרון. בסופו של הקרב העקוב מדם, נפגע אבי. הוא נפל בקרב, בשבת הארורה של כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. הוא היה בן חמישים ושש בנופלו, איש בשיא חייו, עם משפחה אוהבת, חלומות ועתיד שנגדע באכזריות.

הבשורה על נפילתו של רב-סמל ראשון אברהם גבריאל (אבי) קורין היכתה בחולית ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, וליווה אותו המון אדם – משפחתו הכואבת, חבריו מהקיבוץ, חבריו מהצבא, ומאות אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים אהובים – עידו, אלה ויהל – שהיו כל עולמו, את הוריו שרה ומשה, ואת שלושת אחיו – חגית, דניאל ואריאל – שאיבדו אח, חבר ושותף לדרך. לאחר נפילתו, הועלה אבי לדרגת רב-סמל מתקדם, אות של הערכה והכרה בגבורתו ובשירותו המסור למען המדינה.

החלל שהותיר אחריו אבי הוא עצום, לא רק בבית משפחתו ובלבבות יקיריו, אלא גם בקהילת חולית כולה. קולו המרגיע, חיוכו המדבק, ידיו העובדות, ובעיקר – תחושת הביטחון שהעניק לכולם כרבש"צ, כל אלה חסרים עמוקות. אך מורשתו ממשיכה להתקיים. בסיפורים שמספרים עליו, בזיכרונות שחולקים חבריו, ובעיקר – בדרך שבה ימשיכו ילדיו לגדול. הם יזכרו אב אוהב, מחובר לטבע, שאהב לטייל ולצלם, שלימד אותם על החיים דרך עדשת המצלמה ודרך מגע באדמה. הם ידעו שאביהם לא היסס, וברגע האמת, יצא להגן על ביתם, על קיבוצם, על המדינה כולה. הוא היה אחד מני אלפים שנפלו על הגנת הארץ בערבות הנגב, חלק מסיפור גבורה אנושי ומרגש. משפחתו בארץ ובארגנטינה, וכל מי שהכיר אותו, גאים בו לעד. זיכרונו וזיכרון כל חללי ישראל יהיו נטועים עמוק בלב האומה, מקור להשראה ולתקומה, עדות לכוחה של הרוח הישראלית לעמוד מול כל אתגר, לבנות ולהגן על הבית, גם במחיר היקר מכל. אבי קורין, הרבש"צ של חולית, יישאר חקוק בזיכרון כגיבור אמיתי, שגבורתו נבעה מתוך אהבתו העצומה לאדם, לאדמה, ולחיים עצמם. הנוף סביב חולית, החולות, השדות, ובעיקר הקהילה, ינצרו את סיפורו, סיפור של חיים מלאי משמעות, של הגשמת חלום ושל הקרבה עילאית.